פַּרְדֵּס חַנָּה–כַּרְכּוּר היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל, שנוצרה בשנת 1969 מאיחוד שתי המועצות המקומיות פַּרְדֵּס חַנָּה (נוסדה ב-1929) וכַּרְכּוּר (נוסדה ב-1913).
כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. פרופסור עמירם גונן מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה של מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור.
ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד.
שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.

מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי כרכור.

בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון (1934).

רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז - חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח - אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגניבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.

עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים - חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעובר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספריה ציבורית.

אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה.

הקושי הגדול ביותר היה העדר מים. בארות רבות נחפרו, אך המים בהן היו בדרך כלל מועטים ומלוכלכים, והספיקו לשתייה של התושבים והבהמות, אך לא להשקיית שדות או מטעים. בחיפוש מים הושקעו סכומים עצומים. רק אחרי 12 שנים מהגעתו של עוזרמן לכרכור, השתכנע לבזובסקי כי קו המעיינות הנובעים בדרך ההולכת אל קיבוץ ברקאי שופע מים. לבזובסקי שכנע את בלום כי באדמתו יימצאו מים, והוא השקיע כסף בקידוח עמוק. כך בשנת 1932, אחרי כמה חודשים של ניסיונות קידוח ובעומק של 165 מטרים, התגלה שפע מים, והתגלית נחוגה ברוב עם, ומכל הארץ השתתפו בחגיגה.
בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).
כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.
באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של "בום" בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.
בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה.
הנתונים מקורם בוויקיפדיה בכתובת : 
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%93%D7%A8_%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%91
הטקסט מוגש בכפוף ל-cc-by-sa